הכירו את משה

משה רק בן 20, והוא נמצא בישראל מעט יותר משנתיים. מאז שהיה ילד, הוא פשוט "חלה" בכל מה שקשור לחלל ולפיתוח טכנולוגי בתחום הזה. עכשיו הוא הולך בעקבות החלום שלו, למרות כל המכשולים שבדרך.

משה עלה לישראל מבאקו, והשאיר שם את אביו שגידל אותו ואת אחיו לבדו. הוא התחיל בתוכנית "סל"ה מיר" בכרמיאל, ולאחר מכן התקבל למכינה בטכניון. כפי שהוא מספר, זה היה קשה מאוד – הלימודים היו בעברית בלבד – אבל הוא עמד בזה, התקבל לשנה א' בפקולטה להנדסת אווירונאוטיקה וחלל ואף זכה במלגה שאפשרה לו להקדיש את כל זמנו ללימודים. נכון, הוא היה צריך לחסוך, להצטמצם בהכול, אבל משה הוא מאותם צעירים שעבורם השגת המטרה חשובה יותר מבילויים או הנאות רגעיות. לרוע המזל, חיים כאלה לא השאירו לו שום אפשרות ליצור אפילו כרית ביטחון מינימלית למקרים בלתי צפויים.

והנסיבות הללו הגיעו. שיחת טלפון בשעות הבוקר מבאקו: אבא האהוב כבר איננו. רק יום לפני כן הם דיברו, ושום דבר לא בישר על הבאות. האב אמר שהוא גאה בבנו וש"הדבר היחיד שהוא צריך כדי להיות רגוע לחלוטין זה לדעת שבנו התקבל ולומד בהצלחה בטכניון – המקום עליו חלם".

אובדן האדם הקרוב אליו ביותר היה עבור משה מכה קשה. הוא נאלץ לטוס בדחיפות לבאקו, לטפל במסמכים, בסידורים, בלוויה, ולנסות איכשהו לעכל את האבל. מכל קרובי המשפחה שנותרו בחיים נשאר רק אחיו, שגדול ממנו בשנה, סטודנט בעצמו. משה נאלץ לקחת חופשה אקדמית; במצב כזה לא היה על מה לדבר מבחינת לימודים רציניים. אין לימודים – אין מלגה. וזה אומר שאין הכנסה כלל. הלחץ והתגובה לאובדן עוררו שורה של מחלות כרוניות בזו אחר זו. לזמן מה הייאוש הציף אותו והיה נדמה שהכול נגמר, שהחלום והעתיד אבדו. אז צפו בראשו המילים האחרונות ששמע מאביו: "אני אהיה רגוע לגמרי אם תסיים את הטכניון ותגשים את החלום שלך". לא לאכזב את זכרו של אביו, לא להרים ידיים, לעבור את כל התלאות ולהמשיך לעבר המטרה – אלו היו המשימות מספר אחת שלו. והנער הצליח.

ממש לאחרונה הוא חזר לחדרו במעונות בחיפה ומיד התנפל על הלימודים כדי להדביק את הפער מחבריו לספסל הלימודים. הוא מצליח, הוא מקבל ציונים טובים והמרצים מעריכים שסיכוייו לקבל בחזרה את המלגה כבר באפריל גבוהים מאוד. רק שעד אפריל צריך איכשהו לשרוד, ופשוט אין לו ממה לחיות. אין כסף לא רק למחברות וספרים, אין לו כסף בסיסי לחבילת פסטה, שקית פיתות וגרביים חדשים. משה צריך להחזיק מעמד עד המלגה רק עוד קצת, לא מדובר בסכומים אסטרונומיים – אלא פשוט בהישרדות של בחור צעיר. הוא לא יכול לעבוד בעבודות מזדמנות, כי היקף החומר שעליו להשלים דורש התמסרות מלאה.

זהו המצב שבו ה-10, 20 או 30 שקלים שלכם יכולים לשנות חיים של בן אדם באופן דרמטי, לתמוך בו במובן הכי ישיר של המילה. לעזור לו למשוך עד המלגה. מכאן והלאה הוא יוכל להסתדר לבד. ואבא שלו בטוח יהיה גאה בו.